מתפרת מושיק -תקווה גוטליב ואח' נ' ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכ' ההתנתקות תשס"ה 2005

פסק דין

הרקע

לפנינו ערעור בהתאם לסעיף 17 לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן – החוק), המוגש במשותף בשם ארבעת המערערים, בעלי עסקים אשר פונו מ"השטח המפונה", אזור התעשייה ארז, במסגרת תוכנית ההתנתקות.

הערעור הוגש על החלטות המשיבה בעניינם של המערערים, והוסכם בין הצדדים על הגשה במשותף לאור העובדה שעניינם מעלה סוגיה משפטית זהה – פרשנות סעיף 11(ב) לתוספת השלישית לחוק (להלן – התוספת), שעניינה פיצוי לפי השווי הפיננסי.

על פי סעיף 9 לתוספת, הפיצוי לפי השווי הפיננסי יחושב על ידי הכפלת הרווח התפעולי הממוצע של העסק, לאחר הפחתה של 30% ממנו, ב"מכפיל" לעסק המחושב לפי הוראות סעיף 12 לתוספת.

נוסחת הפיצוי הפיננסי שבחוק נקבעה על ידי המחוקק בסיועה של ועדת מומחים, ולשון החוק בנוסחו הסופי אמור להביא לידי ביטוי מרכיבים שונים, ליצור איזון ביניהם, ולהוביל לתוצאה שאמורה להגשים מתודה כלכלית מסוימת, בהתחשב כמובן במטרות החוק ותכליתו – מתן פיצוי ראוי והוגן, בנסיבות המיוחדות של העניין.

"רווח תפעולי" מוגדר, בסעיף 8 לתוספת, כרווח התפעולי השנתי שייקבע לפי הוראות סעיף 11 לתוספת.

סעיף 11(א) לתוספת קובע, כי הרווח התפעולי לכל שנה נקבע בהתאם לדו"ח הכספי הנומינלי שהוגש לגביה לפקיד השומה לפני "היום הקובע".

סעיף 11(ב) לתוספת מפרט את אופן חישוב הפיצוי, בהתאם לדו"ח הכספי האמור, וקובע:

"הפיצוי יחושב לפי הרווח התפעולי לפני 'הוצאות מימון ומסים' ולפני 'הוצאות אחרות' ו'הכנסות אחרות' כמצוין בדוח כאמור בסעיף קטן (א), כשהוא מתוקן לפי אלה:

(1) הוספת עלות השכר שניתן לבעל העסק בשנת הדוח, אם ניתן;

(2) הפחתת עלות השכר לכל שנת דוח בנפרד, בין אם ניתן שכר לבעל העסק ובין אם לאו, ובלבד שהסכום המופחת לא יעלה על מחצית מן הרווח התפעולי לאותה שנה, לפני התיקון לפי סעיף קטן זה; לענין זה, 'עלות השכר' – סכום כמפורט להלן...."

במלים אחרות, בהתאם להוראות סעיף 11(ב)(1) לתוספת, לרווח התפעולי של העסק מוסיפים את "עלות השכר שניתן לבעל העסק", ואילו בהתאם להוראות סעיף 11(ב)(2) לתוספת מפחיתים מהרווח התפעולי עלות שכר נורמטיבית של בעל העסק, שאינה קשורה אל השכר שניתן לו בפועל, ומחושבת בהתאם למפתח המפורט בהמשכה של פסקה (2), על בסיס השכר הממוצע במשק (כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי) והיחס בין מספר העובדים בעסק לבין מספר בעליו בשנה הרלבנטית.

אין מחלוקת כי שני חלקי סעיף 11(ב) לתוספת שלובים אחד בשני ואין קיום נפרד לכל אחת מהפסקאות.

בהחלטותיה של המשיבה בעניינם של המערערים, שהן נשוא הערעור שלפנינו, נקבע, בין היתר, כי מאחר והוצאות מסוג החזקת רכב וטלפון נייד של בעלי העסק הינן הוצאות בעלות "אופי כפול", דהיינו שיש בהן מרכיב של הטבת בעלים (להלן – החלק הפרטי) וכן מרכיב של ההוצאה האמיתית של העסק (להלן – החלק העסקי) – לפיכך, יש טעם לנטרל את "החלק הפרטי", גם ביחס לעסק שאינו מאוגד, ולקבוע במסגרת תיקנון הרווח התפעולי את אותו מרכיב המהווה הטבה פרטית.

על מנת לשום את אותו מרכיב, סברה המשיבה כי הדרך הראויה היא להסתמך על הדיווחים לפקיד השומה בזמן אמת, ועל הסכומים שפקיד השומה לא הכיר כהוצאה עסקית.

המשיבה סברה כי הוספה של מלוא ההוצאה היתה מעוותת את החישוב, שכן היא היתה מעלה את הרווח התפעולי של העסק גם ביחס להוצאותיו האמיתיות, שאינן קשורות לבעלים.

הואיל והמערערים סבורים, בניגוד לעמדת המשיבה, כי בגדר המונח "עלות השכר שניתן לבעל העסק", כאמור בסעיף 11(ב)(1) לתוספת, יש לכלול את מלוא הוצאות הרכב והטלפון הנייד של בעל העסק ולא רק את ההוצאות הפרטיות אשר לא הוכרו כהוצאה עסקית – הוגש הערעור שלפנינו.

יצויין, כי ביום 19.4.09 ניתן בבית משפט זה, על ידי כב' השופט סובל, פסק דין בוע 113/06 יפים רנט נ' ועדת הזכאות (להלן – פס"ד רנט), העוסק בדיוק בשאלה שלפנינו.

בפס"ד רנט נקבע כי יש לקבל את עמדת המערער שם ולפרש את המונח "עלות שכר" בפסקה (1) לסעיף 11(ב) לתוספת באופן הזהה למשמעותו בפסקה (2) לסעיף האמור ולכן, כשם שעלות השכר הנורמטיבית לפי פסקה (2) נגזרת ממלוא הסכום המשולם לשכיר הממוצע במשק בשל החזקת רכב וטלפון, ללא קשר לשאלת זכאותו של המעסיק לנכות תשלום זה כהוצאה עסקית – כך גם עלות השכר המעשית לפי פסקה (1) לסעיף 11(ב) לתוספת הינה מלוא הסכום שבעל העסק, בין אם עסק מאוגד ובין אם לאו, משך לעצמו למימון החזקת הרכב והטלפון שלו, גם אם משיכה זו, כולה או מקצתה, מותרת בניכוי כהוצאה עסקית.